קודם כל, אני חוזר לשגרת כתיבה... אז תפרגנו. :)
הרבה שינויים (בעצם רק שניים אבל מזה מהותיים) הולכים להיות פה בימים הקרובים... אני מתחיל לעבוד עוד כמה ימים ב-Google (איזו התרגשות!!!) ואינשלה עוד כמה ימים נסגור כבר דירה, ונעוף מ-Jersey!
אבל אתחיל דווקא במצב בארץ... נראה לי שבימים האחרונים רפרשתי Ynet בקצב מטורף, והתעדכנתי שוב ושוב במצב החרבנא בארץ. די כבר נמאס! אני מתפלל (אבל פסימי ויודע שזה לא יקרה) שאחרי הרגיעה, באמת יהיה אחת ולתמיד (גם שנה שנתיים זה טוב) שקט לתושבי הדרום (תושבי סוג ז' במדינה שלנו). אבל ההגיון אומר שזה עוד שלב ב: לחימה, הפסקת אש, טפטופי קסמים (ושאר הפתעות), חיסולים, הרעה במצב, לחימה, הפסקת אש, טפטופי קסמים...
באמת שמדכא, והפיתרון נראה רחוק מאי פעם.
משפחת פרסיקו כבר יותר משבוע איתנו והספקנו לבלות סוף שבוע מקסים בפנסילבניה, במחוז האמיש. ישנו בלנקסטר והיה מאד נחמד, במיוחד שהכרנו זוג מקסים, אריאל ואליס (חברים של עמית ודקלה). היה מאד נחמד בקוטג' ונתקלנו ב-מיסטר צימר שונא ילדים וקודח. תמר ויונתן כהרגלם היו ילדים מקסימים ולנו רק נותר להנות מהשמש החמימה שנפלה עלינו ביום סתיו קריר. קצת תמונות... מה אתם אומרים?
בחלק התחתון של הקומפלקס הזה, אנחנו ישנו :)
בלונים בלונים
הסאבווי המקומי
שיטוט נעים, משמאל לימין - עגלה (כנראה שיונתן בתוכה), עמית, אריאל (מוסתרת מאחור אליס), דקלה, עגלה 2 (תמר חייבת להיות בתוכה), ומירב
קצת טבע,
אני (לפני התספורת) ותמר-מר
עמית וחבר ותיק
בערב, שתינו בירה אחת או שתיים
וגם הייתה תחרות מי מוריד כמה שיותר מוסים. בתמונה, הצלפית דקלה ואני.
וסיימתי עם קצת שופינג באאוטלט המקומי - נעליים, ג'ינס, 4 סריגים (אחד בודד ויקר של טומי), 2 פולו, חגורה, כובע צמר.
הספק יפה!
הספק יפה!
ביום שישי האחרון כבר שמנו Deposit על איזו דירה שאהבנו בעיר (אחרי שהגשנו Application), אבל משום מה ברגע האחרון, בעל הבית רצה שנפשוט את הרגל עם בקשה לחודש ראשון ואחרון של שכירות ו-2 שכרי דירה כ-Deposit. לצערי ירדנו מהעץ. נראה לי שהשבועות האחרונים הוכיחו לי שבאמת "הכל לטובה", אז לא התרגשתי והמשכנו לחפש... בינתיים הספקנו למצוא משהו יותר זול, ואנחנו מקווים שהעסקה באמת תסגר במהרה במהרה בימינו במהרה.
באותו יום שישי, הייתי בחופש ונהנתי לשוטט בעיר (אני לא ממש הולך להיות מובטל בעיר, כי בין Exzac ל-Google יהיו לי רק כמה ימים בודדים של חופש). בעיקר נהניתי להסתובב בסנטרל (אוטוטו, 10 דקות הליכה מהבית החדש), ותשימו לב איזו שלכת מגניבה עדיין יש בפארק:
ביום שלישי בערב, מירב, עמית ודקלה יצאו להחליק ב-Bryant Park, אני הייתי בביביסטר לילדים (לא הייתי צריך לעשות כלום, ילדים מקסימים כבר אמרתי...) לפי השמועות עמית דפק שם תצוגות (לא של נפילות על התחת, אלא באמת תצוגת החלקה :))
21 לנובמבר 2011 - יום ראשון ב-Exzac.
21 לנבובמר 2012 - יום אחרון ב-Exzac, ארוחת צהריים וכוס בירה (כמו הימים היפים בלוג'יק)
סוף כל סוף, הסוף ב-Exzac הגיע, ואיזה קטע בדיוק שנה שעברה ב-21 לנובמבר היה יומי הראשון בחברה ואילו כעבור שנה בדיוק - יומי האחרון הגיע (היום ומחר אני עדיין נחשב עובד Exzac, אבל אני בחופש :)).
אני ממש מחכה להתחיל ב-Google, זה הכי קרוב לחלום שהיה לי ואני ממש מתרגש. ההרגשה נפלאה כי עמדתי ביעד לא פשוט שהצבתי לעצמי.
21 לנבובמר 2012 - יום אחרון ב-Exzac, ארוחת צהריים וכוס בירה (כמו הימים היפים בלוג'יק)
סוף כל סוף, הסוף ב-Exzac הגיע, ואיזה קטע בדיוק שנה שעברה ב-21 לנובמבר היה יומי הראשון בחברה ואילו כעבור שנה בדיוק - יומי האחרון הגיע (היום ומחר אני עדיין נחשב עובד Exzac, אבל אני בחופש :)).
אני ממש מחכה להתחיל ב-Google, זה הכי קרוב לחלום שהיה לי ואני ממש מתרגש. ההרגשה נפלאה כי עמדתי ביעד לא פשוט שהצבתי לעצמי.
כנראה שהעדכון הבא יהיה כבר כעובד גוגל :)
צ'או חברים
איל
פוסט אורח: חג מתן-תודה
מזה כשבועיים, אנחנו, עמית (31), דקלה (31), יונתן (2.8) ותמר (0) נדחפנו לחייהם השלווים של הפלד-אביטבולים.
לא פשוט לגור איתנו. באמת. חיתולים, הנקות, ילדים שחובבים מכשירי חשמל יוקרתיים (בדרך כלל לא בשימוש הקונבנציונאלי שלהם), דרישות דתיות מופרכות, וטעם מוזר באתרי תיירות ניו-יורקים.
למרות זאת, מירב ואיל (להלן: מייאל) מארחים אותנו בצורה מדהימה, עד שכבר יונתן שואל במשך היום, מתי חוזרים הביתה והוא לא באמת מתכוון לרחוב הרב ברלין בירושלים.
בשבועיים האחרונים הספקנו לא מעט (אם כי איל לא האמין כמה הקצב שלנו איטי למעשה): היינו במרבית האתרים הניו-יורקים שהגדרנו לעצמנו חובה (כן: סנטרל פארק, חנויות צעצועים, מוזיאונים וטיילות מדהימות ועוד. לא: פסל החירות). ביקרנו גם בוושינגטון (יונתן באובראול לבן נראה כמו אסטרונאוט מקומי במוזאין התעופה והחלל, עמית כמעט נעצר על ידי שוטר מקומי חסר חוש הומור), ובמחוז האיימיש שאיל כבר סיפר עליו. אפילו קינחנו חלקית במצעד הת'נקס גיבינג, או בשם העברי שהענקנו לו: חג מתן תודה.
ניו יורק חייכה אלינו. במזג אויר, באנשים ידידותיים, בנופי שלכת מדהימים וכמובן במייאל המפנקים שדאגו לכל מחסורנו (וגם אריאל ואליס גלזר - ראו תחילת הפוסט של איל...). במובן אחד ניו יורק לא חייכה אלינו. יותר בכיוון של ניפנפה אותנו: מערכת הסאבווי אינה מותאמת בעליל לבעלי עגלות ילדים, וחמור מכך - לנכים. לכן, הקטעים המבעסים בכל יום, היו אלו בהם אני ודקלה נקטנו באחת מהפעולות הבאות אל מול גרם מדרגות אימתני: עמית מעלה בנגלות לבד עגלות וכואב לו הגב/ דקלה ועמית מעלים יחד בנגלות וכואב להם הגב/ עמית מעלה וכואב לו הגב ודקלה עושה פרצוף של עלמה במצוקה ואמריקאי חביב עוצר לסייע וכואב לו הגב. כאילו, בלומברג, תתאפס על העניין הזה. בוושינגטון כבר הבינו.
קצרה היריעה מלתאר את עלילותנו וחוויותינו, מלבד להודות למייאל על האירוח, התיאומים האינסופיים, הבייביסיטינג, האוכל (ניוקי טעים אחד של מירב, ואחד נוסף שהרסתי!), האירוח, ובעיקר הסבלנות! אם כך, מתן תודה it is.
אהבנו.
לסיום, אתם יכולים לראות תמונות חמות חמות מהמצעד, 2012 Thanksgiving
תהנו!
סופ"ש רגוע ושקט!איל
פוסט אורח: חג מתן-תודה
מזה כשבועיים, אנחנו, עמית (31), דקלה (31), יונתן (2.8) ותמר (0) נדחפנו לחייהם השלווים של הפלד-אביטבולים.
לא פשוט לגור איתנו. באמת. חיתולים, הנקות, ילדים שחובבים מכשירי חשמל יוקרתיים (בדרך כלל לא בשימוש הקונבנציונאלי שלהם), דרישות דתיות מופרכות, וטעם מוזר באתרי תיירות ניו-יורקים.
למרות זאת, מירב ואיל (להלן: מייאל) מארחים אותנו בצורה מדהימה, עד שכבר יונתן שואל במשך היום, מתי חוזרים הביתה והוא לא באמת מתכוון לרחוב הרב ברלין בירושלים.
בשבועיים האחרונים הספקנו לא מעט (אם כי איל לא האמין כמה הקצב שלנו איטי למעשה): היינו במרבית האתרים הניו-יורקים שהגדרנו לעצמנו חובה (כן: סנטרל פארק, חנויות צעצועים, מוזיאונים וטיילות מדהימות ועוד. לא: פסל החירות). ביקרנו גם בוושינגטון (יונתן באובראול לבן נראה כמו אסטרונאוט מקומי במוזאין התעופה והחלל, עמית כמעט נעצר על ידי שוטר מקומי חסר חוש הומור), ובמחוז האיימיש שאיל כבר סיפר עליו. אפילו קינחנו חלקית במצעד הת'נקס גיבינג, או בשם העברי שהענקנו לו: חג מתן תודה.
ניו יורק חייכה אלינו. במזג אויר, באנשים ידידותיים, בנופי שלכת מדהימים וכמובן במייאל המפנקים שדאגו לכל מחסורנו (וגם אריאל ואליס גלזר - ראו תחילת הפוסט של איל...). במובן אחד ניו יורק לא חייכה אלינו. יותר בכיוון של ניפנפה אותנו: מערכת הסאבווי אינה מותאמת בעליל לבעלי עגלות ילדים, וחמור מכך - לנכים. לכן, הקטעים המבעסים בכל יום, היו אלו בהם אני ודקלה נקטנו באחת מהפעולות הבאות אל מול גרם מדרגות אימתני: עמית מעלה בנגלות לבד עגלות וכואב לו הגב/ דקלה ועמית מעלים יחד בנגלות וכואב להם הגב/ עמית מעלה וכואב לו הגב ודקלה עושה פרצוף של עלמה במצוקה ואמריקאי חביב עוצר לסייע וכואב לו הגב. כאילו, בלומברג, תתאפס על העניין הזה. בוושינגטון כבר הבינו.
קצרה היריעה מלתאר את עלילותנו וחוויותינו, מלבד להודות למייאל על האירוח, התיאומים האינסופיים, הבייביסיטינג, האוכל (ניוקי טעים אחד של מירב, ואחד נוסף שהרסתי!), האירוח, ובעיקר הסבלנות! אם כך, מתן תודה it is.
אהבנו.
הצבעים משגעים והתמונות מקסימות. עושה לי חשק לארוז מזוודה ולצאת לטיול על מפות העולם. מה זה המתקן הזה של הבועות? נראה מאוד שונה מהמפריח בועות הישראלי הסטנדרטי.
השבמחק