מכתב ללא כתובת

היי אבא,

אז אני לא סגור על זה, אתה בן 63 היום או שנשארת 59...?

רציתי לכתוב לך ולעדכן אותך קצת במה שעובר עליי לאחרונה. האמת, זו אחת התקופות הטובות בחיים שלי. נראה לי שעליתי על גל טוב כזה, ואני רק רוצה שיימשך - הזוגיות, העבודה, חיי הפנאי, הטיולים והשלווה שלאט לאט אני לומד לקבל. אני ומירב עשינו הרבה טיולים מגניבים בשבועות האחרונים בעקבות ספר על 15 טיולים רגליים בעיר (עם דגש על ארכיטקטורה) שקניתי לפני כמה שבועות. זה ממש נחמד ואני בטוח שהיית נהנה איתנו לראות את העיר מכל מיני זוויות שונות ומגניבות ולצלם (אני זוכר כמה אהבת לצלם, אבל אכשהו זנחת את התחביב הזה, מתישהו). פירסמנו הרבה תמונות בפייסבוק, תציץ ותראה :)

אני לא יודע אם אתה שם לב אבל רוב האנשים שדיברתי איתם לאחרונה די הרגישו בשינוי שחל בי, אני מנסה לקחת דברים יותר לאט, יותר רגוע, מנסה להגיע לשלווה ולהנות מדברים קטנים שפעם לא הצלחתי. אני הולך לאט יותר ברחוב (משתדל, לא תמיד זה עובד) ולהסתכל יותר על האנשים, המבנים וכל מה שיש לרחוב להציע. אני נחמד יותר לאנשים ומנסה לעזור להם.

הנה דוגמא, לפני שבוע הייתי בסאבווי ובן-אדם שנראה קצת מפחיד התחיל לדבר איתי, בדרך כלל אני ישר בורח מאנשים כאלה, אבל אכשהו אמרתי לעצמי, בוא ננסה אותו. הוא לא רצה כסף, ולא רצה להציק. הוא רק היה צריך עזרה לעלות לרכבת הבאה, כי קשה לו ללכת. נשארתי לידו כמה דקות וכשהרכבת הגיעה הוא תפס את ידי בחוזקה ועלינו יחד. אתה יודע... זה הדברים הקטנים שיכולים לעשות אותך שמח ולהרגיש טוב עם עצמך! חחח, זה מזכיר לי את הפרק בחברים שהם מדברים על כך שבעצם שכל פעולה שאנחנו עושים בחיים היא אנוכית, והנה זה קצת נכון, כי בזה שעזרתי לו הרגשתי ממש טוב עם עצמי. אז אני אנוכי :) מה אכפת ההגדרה, העיקר שיכולתי לעזור למישהו ואני הרגשתי ממש טוב עם זה.

אני ממשיך עם היוגה, עם המדיטציה, עם המודעות הזו שלא צריך לרוץ ולרוץ כל הזמן, צריך להנות ממה שיש לנו כאן בעכשיו... כן, אני יודע זה אולי נשמע לך כמו איזה שטות שאני נכנס אליה, או סתם כאילו אני על משהו. אבל אני מרגיש טוב יותר ומצליח באמת להנות מדברים - זה מה שחשוב, לא? לחיות... משהו שאני מרגיש שלא הצלחת לעשות מספיק בחיים שלך. אני גם מבטיח לך שאני אחנך את הילדים שלי ללמוד יותר מהטעות שלנו - אני כל הזמן חושב שהיינו צריכים להיות יותר מעורבים אחד בחיים של השני ודיי נכשלנו בזה.

אתה יודע, חשבתי עליך היום בעבודה, ואז אמרתי שאעצור קצת את מה שאני עושה ואשמע רק לכמה דקות את השיר של שלומי שבת - "אבא", אז התחלתי לשמוע, ואז נהיה לי קשה. יצאתי החוצה המשכתי להקשיב והדמעות והכאב הגיעו דיי מהר. איכשהו משהו בי שמח שאני מלא וטעון ושאתה (או יותר נכון העדרך) מציף אותי בכזה רגש.

תודה אבא על מה שנתת לי ועל דברים שאתה נותן לי עוד היום,

אוהב מאד מאד, וכן, אני אמשיך להאמין בזה שעוד ניפגש - מה זה יכול להזיק...

אוהב וכואב,

איל

אאאהההה... ומזל טוב ?!