הפוסט הפעם יהיה קצת שונה וקצת יותר עצוב.
השבוע נפטר חבר רחוק שלנו, ורציתי (מירב) לכתוב לזכרו כמה מילים ולהקדיש לו את הפוסט הזה...
יש דברים שתוקפים אותך בלי יכולת להבין מאיפה בדיוק. לא הייתי יותר מדי קשורה לרוני פרלוב, חיבבתי אותו מאוד, למרות צדדים קצת מעצבנים בו (כאלה שאני אפילו לא מצליחה להיזכר איזה), והוא היה מהאנשים האלה שלא שמרתי איתם על קשר, אבל שמחתי מאוד לראות באירועים משותפים. אולי כי זה היה מישהו מעָבָר שאהבתי, מהעבר הזה שכשנזכרים בו, עושה לך הרגשה טובה, וכנראה שרוני היה מהאנשים האלה שסימלו בשבילי את העבר הזה. הידיעה על המוות שלו תקפה אותי לגמרי לא מוכנה. ידעתי שהוא היה חולה, לצערי רק משמועות, כי אני גרועה בלתחזק קשרים קרובים, שלא לדבר על רחוקים, אבל חשבתי שמצבו השתפר (שוב משמועות) ולא ידעתי שהמצב הדרדר. הסתכלתי בפייסבוק שלו וראיתי פוסטים שלו מממש לאחרונה, שאני זוכרת שהוא פרסם, כך שזה הרגיש לי כאילו לא הייתה שום הכנה מראש.
ופתאום, באמצע היום, הגיעה הידיעה.
הפתיעה אותי העוצמה של הכאב ותחושת האבל שתקפו אותי והבכי שבא אח"כ, עד כדי כך שתהיתי אם אין משהו אחר שאני כואבת עליו, שמצטרף ומעצים את הכאב על רוני. ניסיתי לחשוב על זה, והגעתי למסקנה שלא, זה רק האובדן של רוני שגורם לי לאבל הכבד הזה. וכשחושבים על זה, ככה זה בדיוק צריך להיות, מגיע לו שאני אתאבל רק עליו, בצורה הכי טוטאלית וכנה שאפשר. זה באמת המעט שאני יכולה לעשות בשבילו ולזיכרו, בייחוד כשהסיטואציה הנוכחית והרחוקה לא מאפשרת לי להגיע להלוויה לחלוק לו כבוד (מפתיע כמה שזה מציק וחסר לי).
אז החלטתי שמעבר ללחלוק כבוד מרחוק בפייסבוק, אני אשתמש בפינה הקטנה הזו שיש לנו כאן כדי לציין כמה זה כואב לאבד חבר, גם אם הוא לא קרוב יותר מדי, אבל כזה שעדיין עושה טוב כשנזכרים בו.
יהי זכרו ברוך.
יפה כתבת.
השבמחקהוא היה בחור נדיר והוא חסר לי עד כאב.
ליאור .ל.